פיפ״א ונטפליקס בנבדל?

פיפ״א ונטפליקס בנבדל?

או שזה מהלך מבריק, או שזה טסט מאוד אמיץ.

בשקט יחסי עלתה ידיעה מעניינת: 

פיפ״א ו-Netflix Games עובדות

על משחק כדורגל חדש, לקראת מונדיאל 2026.

לא EA.

לא קונסולות כבדות.

לא רק גיימרים “כבדים”.

משחק נגיש, פשוט יחסית, כזה שאפשר לשחק גם דרך הטלפון, כחלק ממנוי נטפליקס.

וכאן זה נהיה מעניין באמת.

כי זה לא רק משחק חדש.

זה שינוי בדרך שבה חושבים על קהל.

ומה שמסקרן אותי פה במיוחד, זה הקהל.

מהניסיון שלי, 

גם בעבודה שלנו ב-LEADERS עם sony playstation לאורך השנים, הבנו דבר די פשוט אבל קריטי:

עולם הגיימינג כבר מזמן לא מתחלק רק ל“גיימרים” ו“לא גיימרים”.

כשאנחנו בונים מהלכים, אנחנו עובדים בפנייה כפולה:

מצד אחד: קהל גיימרים, שמבין עומק, ביצועים, תרבות משחק.

מצד שני: קהל לייפסטייל, שמתייחס לגיימינג כתרבות פנאי, בידור, משהו שנמצא ביומיום, גם אם הוא לא משחק כל ערב.

וברגע שמבינים את זה, גם השפה משתנה.

וגם הקריאייטיב.

וגם הפלטפורמות.

וזה בדיוק מה שלדעתי המהלך של פיפ״א ונטפליקס מנסה לעשות.

לא לבחור צד, אלא להרחיב את המגרש.

נטפליקס לא מנסה להיות חברת גיימינג קלאסית.

היא בונה אקוסיסטם: סדרות, סרטים, משחקים, חוויות - הכל באותו מקום.

לא “מוצר”, אלא חלק מהשגרה התרבותית.

פיפ״א, מצידה, מוותרת על הדרך הכי בטוחה שהייתה לה, ומנסה לדבר עם קהל רחב יותר. לא רק מי שמחזיק שלט ביד, אלא גם מי שמחפש חוויה קלילה, משפחתית, חברתית.

ומה זה אומר עלינו, בעולם הפרסום והקריאייטיב?

הקהל כבר לא חד־ממדי.

אי אפשר יותר לדבר רק “בשפת הגיימרים” או רק “בשפת הלייפסטייל”.

המותגים שמצליחים הם אלה שיודעים לנוע בין העולמות.

הקריאייטיב צריך להזמין, לא להוכיח.

פחות להראות כמה זה מרשים, יותר לגרום לאנשים לרצות להיכנס, לנסות, לשחק.

לא לקהל מצומצם כמו גיימרים אלא בפנייה רחבה ליוצרי תוכן, משפחות, חברים, רגעים קטנים של חוויה - אלה הדברים שעוברים היום הכי חזק.

ברור שיש פה גם סיכון.

סטודיו צעיר.

נטפליקס שעדיין בונה את זהותה בעולם הגיימינג.

ומרחק גדול מה-FIFA (או ה-FC) הקלאסי שכולנו מכירים.

אבל אולי זה בדיוק העניין.

לא לשאול “מי השחקן הכי טוב”, אלא “איך יותר אנשים נכנסים למשחק”.

ובעיניי, זו שאלה שכל מותג, לא רק בעולם הגיימינג, צריך לשאול את עצמו היום.